מרגש

בת 4 צעקה לאלמן בודד "זקן" בסופר- האמא הייתה בהלם מהתגובה שלו

בת 4 צעקה לאלמן בודד "זקן" בסופר- האמא הייתה בהלם מהתגובה שלו

רק בגלל שחייתם חיים ארוכים, לא אומר שזוהי סופה של חברויות חדשות ואהבה.

למעשה, ההפך הוא הנכון, המבוגרים שבינינו זקוקים לדברים הללו יותר מכל, הם לעיתים קרובות כה בודדים, והיקרים להם כבר המשיכו הלאה.

נורה בת ה-4, קראה לאדם מבוגר "איש זקן" בחנות, והמקרה הזה שינה את החיים של שניהם לנצח.

טארה ווד היא אימא ל-7, כשאחת מבנותיה, נורה, הפכה בת 4, הייתה להן התנסות משותפת מיוחדת במינה.

טארה הרגישה צורך לשתף את הסיפור שלהן – ומאז הוא מתפשט כמו אש בשדה קוצים.

"יום לפני יום הולדתה הרביעי של בתי, התרחש אירוע יוצא דופן.

אספתי אותה מהגן והיא הזהירה אותי שאשים לב לאנשים מבוגרים שצעדו במגרש החניה.

היא המשיכה להסביר שמבוגרים הם נקודת התורפה שלה: "אני אוהבת זקנים יותר מכל דבר, בגלל שהם הולכים כל כך לאט ויש להם עור רך כמו שלי. הם הולכים למות בקרוב אז אני מתכוונת לאהוב את כולם לפני שהם ימותו". אמרה נורה לאמא שלה.

נכון שזה נהיה קצת מוזר לקראת סוף הדברים שלה, אבל אי אפשר שלא להבין שהכוונה שלה טובה.

"הייתי המומה מההתחשבות והאמפתיה ופרסמתי את הציטוט שלה כפוסט בפייסבוק כשהגעתי הביתה. לא היה לי מושג כמה היא באמת התכוונה לזה". אמרה טארה.

"ביום למחרת – יום ההולדת שלה, שוב בדרך חזרה הביתה מבית הספר, היא שאלה אותי אם נוכל לעצור בחנות המכולת כדי לקנות קאפ-קייקס לחגוג יחד עם ששת האחים שלה אחרי ארוחת הערב.

איך אפשר להגיד "לא" לילדת יום ההולדת?"

"לקחתי את נורה ואחותה הצעירה לאחת מחנויות הסופר מרקט הענקיות האלו בהן יש עגלות לקניות המעוצבות בצורת מכונית ועשינו את דרכנו לכיוון המאפייה.

אחרי שאספנו את הקאפקייקס, עצרתי מול אחד ממדפי המוצרים, דעתי הייתה מוסחת בעודי מרימה ומחזירה בקבוקי רוט, ונורה הייתה עסוקה בלעמוד על העגלה, לנפנף בעליצות ולצעוק, "שלום איש זקן, היום יום ההולדת שלי!"

האיש היה מבוגר, פניו היו מאובנות ופניו חרושות קמטים, בכל אופן, לפני שהספקתי לומר "ששש" על ההערה של נורה או להתפלל שהאדמה תבלע אותי חיה, הוא עצר והסתובב אליה.

גם אם הוא היה מוטרד מבתי חסרת הרסן, הוא לא הראה זאת, ההבעה שלו התרככה והוא אמר, "ובכן, שלום נערתי הצעירה! ובת כמה את היום?"

הם פטפטו במשך כמה דקות, הוא איחל לה יום הולדת שמח ושם נפרדו דרכינו."

"כמה דקות מאוחר יותר, היא הסתובבה אלי ושאלה, "אני יכולה להצטלם עם האיש הזקן ליום הולדת שלי?" זה היה הדבר הכי מתוק בעולם, ולמרות שלא ידעתי אם הוא מסכים, אמרתי לה שבהחלט נוכל לשאול אותו.

מצאנו את האיש כמה דקות מאוחר יותר באחד המעברים וניגשתי אליו. "סלח לי, אדוני? זו נורה והיא שואלת האם תוכלו להצטלם יחד לכבוד יום ההולדת שלה?"

ההבעה שלו השתנתה במהירות מבלבול, להלם ומשם לעונג.

הוא לקח צעד אחורה, ייצב את עצמו על עגלת הקניות, ושם את ידו הפנויה על החזה שלו- "תמונה? איתי?" הוא שאל.

"כן, ברור, ליום ההולדת שלי!" ענתה נורה.

וכך היה, הוצאתי את האייפון שלי והם עמדו בפוזה יחדיו, היא שמה את את היד הרכה שלה על היד הרכה שלו.

הוא בהה בה חסר מילים בעיניים בורקות בעודה שמה את היד שלה על ידו ולומדת את הוורידים והמפרקים שלו.

היא נישקה את ידו ושמה אותה על הלחי שלה, הוא זרח, שאלתי לשמו והוא אמר לנו לקרוא לו "דן".

הפרענו לשאר הקונים ולא היה אכפת להם, מה שהתרחש בחנות המכולת באותו היום היה לא פחות מקסם וכולנו הרגשנו את זה.

נורה ומר דן בטח לא שמו לב שהם מפטפטים כאילו היו מכרים ותיקים."

"אחרי כמה דקות, הודיתי למר דן על שהקדיש זמן לבלות איתנו. הוא דמע ואמר, "לא, תודה לכן. זה היה היום הכי טוב שהיה לי מזה זמן רב, עשיתן אותי כל כך מאושר, גברת נורה. הוסיף דן.

הם התחבקו שוב והמשיכו לדרכם, נורה התבוננה בו עד שנעלם משדה הראייה שלה.

אני אשקר אם אומר שלא היו הרבה דמעות לאחר המפגש הזה.

הייתי נסערת אחרי הפגישה הזו וחשבתי לעצמי שאולי כמה מהחברים שלי בפייסבוק ישמחו לשמוע על זה.

פרסמתי את הסיפור ותמונה של שניהם".

"מאוחר יותר באותו הלילה, קיבלתי הודעה פרטית מאחת הקוראות שזיהתה את מר דן."

מסתבר שאשתו, מארי, נפטרה במרץ והוא היה בודד מאז שאהובתו הלכה לעולמה.

היא רצתה ליידע אותי שאין ספק כי בתי הקטנה נגעה ללבו, וסביר להניח שהוא מעולם לא ישכח את זה.

ביקשתי את מספר הטלפון שלו וחייגתי אליו כמה ימים מאוחר יותר".

"ביקרנו את מר דן בביתו הנעים והמסודר, זיכרונות ממארי עדיין שלטו בכל מקום אליו הבטתי. הוא הסתפר, התגלח ולבש מכנסיים ונעליים מהודרים. הוא נראה צעיר ב-10 שנים. הוא הכין שולחן לילדים, נייר לציור וצבעים עבור נורה, הוא ביקש ממנה לצייר משהו כדי שיוכל לתלות על המקרר שלו, היא שמחה וניגשה ישר לעבודה.

בילינו בביתו של דן כמעט שלוש שעות באותו היום, הוא היה סבלני ואדיב עם בתי התזזיתית והדברנית.

הוא ניגב קטשופ מהלחי שלה והניח לה לסיים את נגיסי העוף שלו.

"כשצעדנו יחד לכיוון דלת הכניסה שלו לאחר ארוחת הצהריים, הוא הוציא סכין מהכיס וחתך את הורד היחיד שפרח במרפסת שלו.

הוא הקדיש כמעט 10 דקות כדי לחתוך כל קוץ מהגבעול לפני שהעניק אותו לחברתו החדשה, נורה שמרה את הורד, שהספיק כבר להתייבש מעז, בשקית אטומה מתחת לכרית שלה.

נורה שואלת על מר דן בכל יום, היא דואגת לו, היא תוהה האם הוא בודד, האם קר לו, או האם יש לו גבינה בכריכים.

היא רוצה שהוא יהיה בסדר, היא רוצה שהוא ירגיש אהוב.

גם מר דן חושב על נורה, אחרי הביקור האחרון, הוא אמר שלא היה לו לילה של שינה ערבה מאז שאשתו נפטרה, והוא סיפר לי שהוא ישן כמו תינוק ביום שפגש את הבת שלי "נורה ריפאה אותי" הוא אמר.

זה הותיר אותי חסרת מילים ודמעות זלגו על הלחיים שלי."

78 שנים מפרידות בין השניים האלו, איכשהו, נראה כאילו הלבבות והנשמות שלהם מכירות האחת את השנייה מזה שנים.

"נורה ואני הבטחנו למר דן שנבוא לראות אותו בכל שבוע , אפילו אם זה רק לרבע שעה, אפילו לחיבוק אחד מהיר או כדי להביא לו את מאפה הגבינה החביב עליו."

"הזמנתי אותו לבלות איתנו את החג, הוא חלק מהמשפחה שלנו עכשיו, בין אם הוא אוהב את זה או לא, הוא התמזג עם המשפחה בת 9 הנפשות שלנו וכמו שנורה אמרה- "אנחנו אוהבים לאהוב אותו מלאן תלפים".

לפעמים, לדבר עם אדם זר מוביל להתחלות חדשות ונפלאות. תנו לזה צ'אנס".

כך כתבה טארה והצליחה לרגש אלפי אנשים, אנו מפצירים בכם להיות אדיבים ונחמדים, הדור השלישי שעשה בשבילנו כל כך הרבה עכשיו זקוק לכם, לפעמים רק לשיחה קטנה או סתם חיוך.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *