כללי

הוא נכנס לחדר השינה של בתו ורואה את הסיוט של כל אב – התגובה שלו תשאיר אתכם בהלם מוחלט

הוא נכנס לחדר השינה של בתו ורואה את הסיוט של כל אב – התגובה שלו תשאיר אתכם בהלם מוחלט

הרגע הקשה ביותר שאב לילדה יכול לחוות, הוא למצוא את בתו האהובה במיטה בחברת גבר.

אחרי ההלפ, הוא היה חייב איכשהו להתגבר על "הטראומה" ולהתמודד עם המצב בהגיון ורציונליות המתבקשת.

אב שעבר את החוויה הזו החליט לשתף את המקרה ברשת החברתית והמילים שלו, כפי שרשמו לו בתגובות- "זהב טהור", וכך הוא כתב:

כאן אבא, בוקר אחד עליתי במדרגות נכנסתי לחדר של בתי האהובה וראיתי את בתי בת ה-17 עם גבר צעיר, ללא בגדים, ישנים אחרי מה שנראה כמו לילה בו "נתנו עבודה", כמו שאומרים.

הכנתי ארוחת בוקר בשקט, חזרתי למעלה ואמרתי לאשתי, בני ובתי הצעירה להיות בשקט כי אנשים עדיין ישנים, כשהתעוררו הם עברו לספה בסלון.

ישבתי בשולחן, בערך 6 מטרים מהספה אבל ממש מולם, צעקתי "בחור"- מעולם לא ראיתי מישהו עובר ממצב מאוזן למאונך מהר כל כך.

"ארוחת בוקר מוכנה" אמרתי בטון שמדגיש כי הייתי לוקח את נשמתו לו רק יכולתי.

משכתי את הכיסא לצדי "שב" המשפחה שלי ישבה בשקט, הם בהו בצלחות שלהם מבלי להניד עפעף.

הבן שלי , (1.93 מטרים) טפח על שכמו והסתכל בעיניו, נאנח והניד בראשו, עכשיו הוא היה כבר ממש, אבל ממש מתוח, כמעט ויכולתי להריח את זה.

במבטא הרוסי הטוב ביותר שלי אמרתי לנער "ידידי, אני הולך לשאול אותך שאלה, התשובה שתתן לי חשובה מאוד בשבילך" בנקודה הזו הוא כבר הזיע.

"אתה אוהב חתולים?", הצלחתי להפתיע אותו.

הוא היה בחור נחמד וחברותי מאוד, אין ספק שלא משכיל אבל לא טיפש, היה משהו מוזר לגביו.

בתי הבטיחה לי שהוא בחור נחמד ואכפתי, היא הכירה אותו לפני חודש והוא הגיע בכל יום מאז הבוקר ההוא, אבל מעולם לא נשאר לישון.

בכל בוקר הוא הגיע לאסוף אותה על אופניו לבית הספר, החזיר אותה הביתה לאחר מכן, ווידא שהכינה את שיעורי הבית שלה.

הוא דאג לה כשחלתה ואנחנו היינו בעבודה, הוא השקיע זמן ומאמץ, הייתה לו סבלנות בלתי רגילה כשהיא הייתה מצוברחת.

הוא סיפר שאין לו משפחה, שהוא לא משכיל, ואין לו עבודה קבועה, היא העריצה אותו והוא העריץ אותה, מי אני שימנע ממנה ללמוד מהטעויות שלה?

לאחר שזה נמשך כ-8 חודשים ניגש אלי הבן שלי, הוא שאל אותי לגביו, מסתבר שהבחור מחוסר בית, אביו המתעלל התאבד, אמו, מכורה לסמים הסתלקה שלושה שבועות אחרי האב.

הוא היה בן 15 כשאיבד את הוריו, ושרד 3 שנים ברחובות, ישן בגנים ציבוריים, במוסדות, ועם "חברים" באכסניות זולות.

אז הכרתי בחור צעיר, בן 18 או 19, שהיה מנומס, היה מגיע מחויך ועוזב מחויך, למי אכפת מי עושה את בתי מאושרת.

ילד שמעולם לא הייתה לו ההזדמנות להיות ילד, אב שהיה נעדר רוב הזמן סבל ממניה דיפרסיה והתאבד, ואימא מכורה לסמים, לפעמים השכנים דאגו לו לאוכל, אבל רוב הזמן היה רעב.

לפעמים כשלא הגיע בגלל שנאלץ לעבוד, התגעגענו אליו.

הם לא חברים אבל הבן שלי הסתדר איתו היטב.

בתי הצעירה בטחה בו בעיניים עצומות והאינסטינקטים האימהיים של אשתי הלכו וגדלו. ואני? לפעמים דאגתי לו, רציתי שיהיה לו טוב בסך הכל.

אמרתי לאשתי ובתי הצעירה שידעתי שאין לו בית, הן בכו, היא אהבה אותו אבל נתנה לו לעזוב בכל לילה, לאן? אלוהים יודע.

למחרת נתתי לו מפתח לבית שלנו, אמרתי לו שאני מצפה שיחזור הביתה בכל ערב.

בשבועות הבאים סידרנו את החדר הנוסף ולקחתי אותו לקנות רהיטים, היו לו ידיים טובות, הוא רצה להיות הבוס של עצמו, הוא אהב לבנות דברים, הבנו שזו ההשכלה שהוא רכש לעצמו, בעצמו.

זו הייתה שנת 2000, כעת, 19 שנים מאוחר יותר בני האבוד ובתי מנהלים עסק משגשג, הם נתנו לנו 3 נכדים יפיפים וגרים בבית משלהם.

החיים הם לא איך לשרוד את הסופה, אלא איך לרקוד בגשם, אם האב היה מגרש את הבחור הזה מביתם באימפולסיביות, המשפחה הייתה מפספסת משהו מיוחד.

נקודה למחשבה לכולנו, במיוחד בימים אלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *